איך להפסיק לחפש מי אשם
כשאנחנו כועסים ולחוצים רובנו נוטים לראות רק את הצד שלנו כצודקים כמובן ורואים בצד השני אשם.
למשל, כשבני זוג רבים על חלוקת נטל עבודות הבית:
היא מרגישה שהוא בטלן בלאגניסט והיא מנקה את כל הבית לבדה.
חילופי האשמות והעלבות רק ירחיקו בין בני הזוג ובטח לא יובילו לשום פתרון.
אך אם האשה תאמר בבהירות את מה שהיא מרגישה ומה שהיא מבקשת ואם הגבר יבחר לשמוע את מה שנאמר מתחת למילים - אני צריכה עזרה, אני נשחקת, אני מרגישה שלא רואים אותי, חסר לי זמן איכות עם עצמי, אתך, אם אני אמשיך כך לא יישאר לי מה לתת לאחרים.
אם הגבר ייבחר לשמוע את מה שאשתו אומרת לו מתחת לכעס והאשמות יש סיכוי גבוה שהוא יבחר לפעול אחרת.
כשאנחנו מחפשים מי אשם כל אחד מאיתנו אוסף ראיות שיתמכו בגרסא שלו ויחזקו את מעמדו, מה שמוביל לכך שכל אחד מהצדדים מתבצר חזק יותר בעמדתו, בטוח שהוא צודק.
אך מה אם נחליט שאין אשמים?
מה יקרה אם נחשוב שאולי היתה כאן אי הבנה?
אולי המחלוקת נובעת מהשוני בנינו וכדי לפתור אותה צריך להכיר יותר טוב אחד את השניה?
אולי מעולם לא דיברנו על הצרכים שלנו בצורה ברורה וציפינו מהצד השני שיקרא את מחשבותינו?
מה יקרה אם בפעם הבאה במקום לכעוס ולחפש מי אשם תחליטו מראש שאין אשמים
יש רק שני אנשים עם דעות שונות, ערכים שונים, דרכי פעולה ומחשבות שונות.
מה יקרה לדעתכם במריבה הבאה שלכם לא תחפשו מי אשם?
