מה בני בן השנתיים אמר לי שריגש אותי עד דמעות?

שהייתי ילדה אף אחד אף פעם לא שאל אותי מה אני מרגישה

לכל אורך הילדות שלי אני לא זוכרת פעם אחת שמישהו מהסביבה הקרובה לי התעניין במה שקורה איתי

כשעברנו מקום מגורים וחוויתי קשיי הסתגלות פניתי לאוכל הייתי חוזרת כל יום מבית הספר, לבד, ונמצאת בבית, לבד, הרבה הרבה שעות, לבד

כדי למלא את החור שהרגשתי בפנים וגם כדי להפיג את השעמום אכלתי כל הזמן וללא הפסקה

אמא שלי שלחה אותי לשומרי משקל ירדתי במשקל ושוב עליתי ושוב ירדתי ועליתי וירדתי כבר 35 שנה בכל פעם שאני עצובה, עצבנית, עייפה, אחרי יום קשה אני פונה לאוכל - החבר המנחם והאהוב.

היום כבר סיגלתי הרגלים חדשים ואני יודעת לנהל את זה קצת יותר טוב.

השקעתי בללמוד לפתח מערכת יחסים בריאה עם אוכל ועדיין זה לא מושלם.

אני יודעת בתוכי שאם היו מלמדים אותי לנהל את הרגשות שלי לא היתה לאוכל משמעות כל כך חזקה בחיי

אני רוצה לצעוק את הידע הזה אני רוצה שכולם יחשבו, ידעו ויבינו שלרגשות בחיינו יש מקום עצום ואנחנו יכולים וצריכים ללמוד לנהל אותם בדרך שעובדת הכי טוב עבורנו.

בגלל זה אני כל כך מאושרת שמאור שלי, בני בן השנתיים, לומד לבטא רגשות.

אני יודעת שבזכות זה העולם שלו יהיה טיפה טוב יותר מהעולם שלי.

אני מזמינה אתכם לצפות בסרטון ולשתף אותי במה שהרגשתם :)