פורים ורגשות

הבוקר הקטנטנים שלי התעוררו בהתרגשות להתחפש וללכת לגן

אני זוכרת במדיוק את היום שבו פורים הפך מחג שאהבתי

לחג שלא.

זה היה בבית ספר יסודי כתה ג' הלכתי לבית הספר מחופשת לליידי

וילד אחד העיר לי על הכובע שלי וצחק.

הילדים שלי עדיין קטנים מתרגשים ומאפשרים לעצמם להרגיש את הרגשות במלואם

באופן הכי טבעי ופשוט שיש.

הם עוד לא יודעים שהם צריכים להתבייש ברגשות שלהם

העולם עוד לא לימד אותם את זה.

בעולם האמיתי אנחנו נחבטים כמעט בכל פעם שאנחנו מבטאים את

הרגשות, החלומות, הרצונות והצרכים שלנו.

התרחקנו כל כך מהרגשות שלנו שחלק נכבד בתהליך שאני עוברת עם כל אדם שמגיע אלי לליווי

הוא לחזור לשים לב בכלל לרגשות שעולים בנו ואז לקבל אותם.

אנחנו לא אחראים לרגשות שלנו, אנחנו לא בוחרים אותם

אנחנו התפתחנו אבולוציונית להרגיש אותם

והם אוניברסליים והיו כך בכל זמן בהיסטוריה.

למה? למה שנפתח רגשות?

רגשות מאלצים אותנו להתנהג באופן מסויים,

כמו שהתפתחנו להרגיש צמא כדי לאלץ אותנו לשתות

ומי שלא הרגיש צמא שאילץ אותו לשתות מים מת

ולא העביר את הגנים שלו לדור הבא.

הרגשות שלנו הם אותו הדבר בדיוק.

אנחנו עצובים כשמשהו משתבש בחיים שלנו בין אם זה קרה עכשיו או לפני 10000 שנה אנחנו פיתחנו את הרגש עצב.

אחת הסיבות שאנחנו מרגישים עצב זה בגלל אבדן אם איבדנו אדם יקר לנו אנחנו עצובים או אם מישהו דחה אותנו אנחנו מרגישים עצובים,

כשאני מסתכלת על הילדים שלי אני רואה כשהם עצובים - הם פשוט מתנהגים את זה

בצורה מאד ברורה שמסמנת לי ולכל מי שסביבם שהם עצובים עכשיו

ושהם צריכים שמישהו יתמוך וידאג להם באותו רגע.

למה אנחנו לא רואים או מראים את הרגשות שלנו?

בגלל בושה

אנחנו המבוגרים חווינו שנים של חיים שלמים שבהם ביישו אותנו על הרגשות שלנו גרמו לנו להרגיש בושה כשאנחנו עצובים או שמחים או כועסים ועוד עד לנקודה שקשה לנו לבטא אותם בצורה טבעית.

אבל זה לא חייב להיות כך

פורים שמח לכולם